שוק המזון הישראלי הוא שוק קטן. השוק נשלט על ידי מספר מועט של שחקים. מספר מצומצם של ספקים גדולים ומספר מצומצם של רשתות שיווק גדולות.
בין הספקים הגדולים והרשתות הגדולות קיימת שיטת תגמול שמורכבת משני חלקים: 1. מכירות ישירות של הספק לרשת. 2. בונוסים של סוף שנה התלויים בגובה המכירות.
על פניו זהו סידור הגיוני לחלוטין, אבל יש משהו שאנו לא יודעים.
הבונוס השנתי שאנחנו מדברים עליו הוא לא איזה אחוז קטן מסך הקניות, או משהו סמלי כמו מתנה או טיול אותו מעניקים למי שעמד ביעדי המכירה שלו. לא, כאן מדובר על סכומים ענקיים שיכולים להגיע לסך הקניות השנתי של רשת השיווק מהספק, ומדובר לעיתים במאות מיליונים.
איך עובדת השיטה ?
רשת השיווק מתמחרת את המוצרים על בסיס המחירון שהוסכם עם הספק, אבל הבונוס השנתי אינו מגולם במחיר הרכישה. כך הספקים והיצרנים הגדולים מרוויחים. מצד אחד הספקים אינם נותנים בונוסים לחנויות הקטנות ומוכרים ברווחיות גבוהה, מצד שני רשתות השיווק הגדולות מתמחרות על בסיס מחיר הרכישה הגבוה, לא מגלגלות את הבונוס מהספק חזרה ללקוח, אלה שומרות אותו לעצמן. יתר על כן, במקרה של תחרות, הרשת יכולה להוריד את המחיר ללקוח כשהיא יודעת כי בסופו של דבר הרווח יחזור בסוף השנה עם הבונוס השנתי כי המכירות יגדלו. יש רשתות שבנו על זה אסטרטגיית שיווק שלמה.
ומי משלם הכי הרבה ? כמובן, הצרכן הסופי שמשלם מחירים גבוהים בלי שום הצדקה.
איך פותרים את הבעיה ? פשוט. כיוון ששוק המזון הישראלי הוא למעשה אוליגופול (תחרות בין מעטים), על הרגולטור (קרי הממשלה) להתערב ולהגביל את הבונוס השנתי למינימום וכך לאלץ את רשתות השיווק והספקים להגיע למחירים סבירים באופן ישיר.